<h1>הבתים — שערי בשר בחלב שער תשיעי</h1>
<h2>דף כט:</h2>
כתב הר' שלמה אסור שנפל למקום אחד ואינו יודע לאי זה מהם יש בזה להקיל ולהחמיר, כיצד שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור ולפניהן שתי קדרות אחת של היתר ואחת של איסור ונפלו אלו לתוך אלו, אם אסורין של דבריהם הוא אני אומר אסור לתוך קדירה של איסור נפל והיתר לתוך קדירה של היתר נפל ואפילו אין היתר שבקדירה רבה על האיסור שנפל כאן, כיצד שתי קדירות אחת של בשר שחוטה ואחת של בשר נבילה וכיוצא בהן ולפניהן שתי חתיכות אחת של שומן ואחת של שומן גיד הנשה ונפלה אחת מהן לתוך קדירה זו ואחת לתוך קדירה זו, אני אומר שומן לתוך היתר נפל ושמנו של גיד לתוך איסור נפל, וכן הדין לשתי קדירות אחת של גבנת גוים ואחת של גבינה כשרה ונפלה חתיכת גבנת הגוים לתוך אחת מהן וגבנה כשרה לתוך האחרת, וכן כל כיוצא בזה, וכן הדין לחתיכה אחת של איסור שנפלה לתוך אחת מהן, אני אומר לתוך איסור נפלה, בד"א בשאינו רבה האיסור שנפל כאן על ההיתר, אבל אם רבה האיסור על ההיתר אין תולין כל כך להקל. היה איסור מאיסורי תורה אין תולין בו להקל לומר לתוך (היתר) [איסור] נפל עד שירבה היתר על האיסור עד כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה היה ההיתר רבה על האיסור כדי שאילו נפל אסור זה לתוכו היה בטל מדברי תורה, תולין גם בזה להקל ולומר איסור לתוך איסור נפל, כיצד שתי קדירות אחת של בשר שחוטה ואחת של נבילה, ונפלה חתיכת נבלה לתוך אחת מהן, אם רבה היתר שבקדירת ההיתר קצת על חתיכת הנבילה שנפלה כאן תולין להקל, לפי שדבר תורה מין במינו בטל ברוב ואעפ"י שהחמירו חכמים להצריכן ששים, כל ששעורו של דבריהם הקלו בו. היו שתי קדרות ממין אחד (בשתי) [ושתי] החתיכות ממין אחר, אין תולין בזה להקל עד שירבה היתר על האיסור ששים, מפני שאין מתבטל מין בשאינו מינו דבר תורה בפחות מששים, ויש מקילין כל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ע"כ. דעת המקילין שטעמו ולא ממשו אסור מדברי סופרים, וזה נתברר לנו, אבל אני תמה האיך מקילין בדבר זה גם במה שמצריך הרב ששים, כי מין בשאינו מינו אפשר לעמוד על טעם האיסור על ידי קפילא, ואת שיש בו טעם האיסור אסור ואת שאין בו טעם האיסור מותר, ואפשר שדעת הרב בשאי אפשר לעמוד על טעמו על ידי קפילא אבל כל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס לא נתברר אם דעתם כי אחר שיצא מאיסור תורה אין אנו צריכין לקפילא מכל מקום אם טועם בו טעם האיסור אסור ואם אין בו טעם האיסור מותר לדברי הכל אפילו לא נתבטל בששים.
<h2>דף לח:</h2>
כל הכלים של גוים שנשתמש בהם עד שלא הדיח או עד שלא הלבין ועד שלא הטביל מותר, שכל נותן טעם לפגם מותר, וסתם כליהם אינן בני יומן. כתב הר' שלמה דברים אלו שאמרנו בשהדיח את הכלי וסר מעליו שמנינות האיסור המודבק על פניו, אבל כשלא הדיח אסור, שהאסור שהוא בעין על פני הכלי אינו נפגם בשהיית יום אחד.
<h2>דף עג.</h2>
יש מן הגדולים שכתב איסור שנפל לתוך היתר ונתבטל, ואחר כך נפל שם איסור אחר, ואין בהיתר כדי לבטל שני האיסורין אין אומרין שאסור ראשון חוזר, אלא אף איסור הראשון שנתבטל מצטרף עם ההיתר לבטל האיסור האחרון, ויש מי שכתב שאם יש באיסורין בנותן טעם אינו בטל, שהטעם אינו [בטל] לעולם, ואם היה מין במינו ורבה עליו האיסור אעפ"י שכבר נתבטל הראשון הואיל ויש בו עתה איסור מרובה על ההיתר הכל אסור, אעפ"י שיש לי לדון בענין ההלכה שאעפ"י שיש באיסורין בנותן טעם כל זמן שנתבטל אינו נעור, יראה לי שאם יש בו מן האיסור טעם וממש האסור והוא כזית בכדי אכילת פרס, האיסור חוזר ונעור.
<h2>דף עד:</h2>
יש מי שכתב ערוי של כלי ראשון ככלי ראשון ועולה להגעלה, ורבים מן הגדולים הסכימו שאין עירוי כלי ראשון ככלי ראשון לענין הגעלה, וזה נראה עקר.
<h2>דף עה:</h2>
כתב הרב בעל היראים. מרחשת של מתכת צריכה לבון באור שלפעמים האור נכנס לתוכה, והרי הוא ככלי אשר יבוא באש, וכן דעת הר' שלמה, זה לשונו יראה לי שכל שתשמישו על ידי חמין מועטין על ידי האש דינו כשפוד ואסכלא שאף האסכלא מושחין אותה בשמן עד שלא יבשלו בה וכן חוזרין ומושחין תמיד אלא שהמשקין המועטין אין עומדין בפני האש מלהסתרך הבלע בתוך הכלי, ולפיכך מחבת שמטגנין בה בשר ודגים על ידי האש כיון שמשתמשין בשמן מועט ופעמים שימצא האיסור שמטגנין בה במקום שאין השמן מגיע אליו, הרי הוא כאיסכלא וצריכה לבון, ע"כ.
כל הצריך ליבון שהגעילו לא יצא בכך, שמה שבולע על ידי האור אינו יוצא בהגעלה, לפיכך שפודין של עץ שנשתמשו בהן גוים אין להם תקנה, אבל הצריך הגעלה שלבנו מותר.
טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן הגוים ואחר כך יותרו לאכילה ושתיה אינה לענין טומאה וטהרה, אלא מדברי סופרים, ורמז לה כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי גוים לא מידי טומאה, שאין לך טומאה שעולה על ידי האש, וכל הטמאין, בטבילה עולין מטומאתן, וטומאת מת בהזאה וטבילה, ואין שום אש מטהר מטומאה כלל אלא לעניין גיעולי גוים, וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסף עליו טהרה אחר העברתו באש להתירו מגיעולי גוים, לר"ם. יש מי שכתב טבילה זו מן התורה, ופסק הר"ם נראה לנו עקר.
לא חייבו חכמים בטבילה זו אלא כלי מתכות של סעודה הנקחים מן הגוים, אבל השואל מן הגוים או שמשכן הגוי אצלו כלי מתכות מדיח או מרתח ומלבן ואינו צריך להטביל, וכן אם לקח כלי עץ או כלי אבנים מדיח ומרתיח ואין צריך להטביל, וכן כלי חרס החדשים אינו צריך להטביל, אבל השועין באבר הרי הן ככלי מתכות וצריכין טבילה, לר"ם. יש מי שפסק שאין משכונה צריכה טבילה אלא כשרואה שדעת הגוי שישקע המשכון אצלו, וזה נראה עקר. יראה לי הואיל וצריכין טבילה במי מקוה כל דברים החוצצים בכלים טמאים כשיטבילם חוצצים באלו.
הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגוים מכלי מתכות וכלי זכוכית, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות בהן, ודברים שנשתמש בהן בצונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן והן מותרים, ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקמסין ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והם טהורים, ודברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון שפודים ואסכלאות מלבנן באור עד שתנשר קליפתן ומטבילן והם טהורים, לר"ם. יש מי שכתב שאין מטבילין את הכלים אלא אחר ההכשר הגמור בהגעלה או בלבון כדי שיוסר כל חלודת האיסור, והר' שלמה כתב ויש מי שהורה שאם עבר והטביל הכלים קודם לכן עלתה לו טבילה, וכן נראה.
יש מן הגדולים שכתב צריך להסיר חלודת הכלים קודם ההגעלה כדי להסיר חלודת (הכלים) [האיסור], וכן אותן שמשתמשים בהן בצונן צריך לשפשף היטב כדי להסיר חלודת האסור. כתבו הגאונים אחר ההגעלה צריך שטיפה בצונן כשטיפת הכוס. אין מגעילין אלא במים אבל לא ביין ולא במזוג. כל דבר אשר יבוא באש כגון שפודין ואסכלאות צריכין לבון, ועד כמה מלבנן עד שתשיר קליפתם.
מצאתי כתוב בשם רבינו שמואל הכלים שמטגנין בהן אין צריכין אלא הגעלה, כך אמרו חכמים היורות והמחמין והטגנין וקומקמסין מדיחן ברותחין, יש מי שאמר שמא לא נאמר דבר זה אלא באותן טגנין שמשימין בהן מים הרבה וקורין אותן צלי קדר, לא מצאנו ראיה מבוארת לדחות דברי הרב, מכל מקום טוב להחמיר.
כל הכלים של גוים שנשתמש בהם עד שלא הדיח או עד שלא הלבין ועד שלא הטביל מותר, שכל נותן טעם לפגם מותר, וסתם כליהם אינן בני יומן. כתב הר' שלמה דברים אלו שאמרנו בשהדיח את הכלי וסר מעליו שמנינות האיסור המודבק על פניו, אבל כשלא הדיח אסור, שהאסור שהוא בעין על פני הכלי אינו נפגם בשהיית יום אחד.
כתב הר' שלמה כלי מתכות או של עץ שנאסר בבליעת אסור מן האסורין ונתערב באחרים ואינו נכר איזהו, אף על פי שנכשר להגעילן ולהחזירן להכשרן על ידי כן, יראה לי שאין דנין אותם בדבר שיש לו מתירין לאסור את כלו עד שיגעילם או עד שילבנם, אלא הרי הוא כאיסור יבש שנתערב ביבש ובטל ברוב דבר תורה, שכל שאין מתירין שלו באין מאליהם, (ואינו) [או] צריך לפזר מעותיו ולהוציא הוצאות במתיריו אינו בכלל דבר שיש לו מתירין. כלי שאינו בן יומו נותן טעם לפגם הוא, וכל נותן טעם לפגם מותר, וכן ביארנו שאפילו כן אסור לבשל בהן לכתחלה, ולפיכך יראה לי שאסור לומר לגוי בשל לי ירקות אלו בקדרתך, וכן לא יאמר לו עשה לי מרקחת פת וכיוצא בזה, שכל האומר בשל לי הרי הוא כמי שבשל הוא בידו, ואפשר שעל ידי הפלטר או על ידי הרקחים מותר, שכל האומנים כליהם [נקיים] ומיוחדים הם למלאכתם כדי שלא יפגמו אומנותם, ובעל נפש יחוש שדברים אלו מביאין לידי נקיות וטהרה, ע"כ.
<h2>דף עו.</h2>
יש מן הגדולים שכתב צריך שישהא הכלי בתוך הכלי שמגעילים בו עד שיבלע ויפלוט מה שבלע, ויש מן הגדולים שכתב כל הגעלה אינה כלום עד שתנוח רתיחתה כי בעת רתיחתה אינה פולטת, ויש מי שכתב צריך להוציא הכלי קודם שתנוח מרתיחתה, כתב הרב בעל העטור כדי להוציא מן הספק אין מגעילין כלי ראשון, אלא כלים שנשתמש בהם בכלי שני יגעילם על ידי עירוי בכלים חדשים, ע"כ. ר"ש ורבינו יעקב כתבו כי היורה הרותחת מפלטת מה שכבר בלעו הכלים, ועל זה סומכין להגעיל בתוך יורה רותחת ובלבד כלים שאינם בני יומן, וכן צריך שיהיה הכלי שמגעילים בו כשר או שאינו בן יומו, וכבר נהגו העולם להגעיל אפילו כלים בני יומן, ויראה לי שהרתיחה מפלטת אותן וכל זמן שהן טרידין לפלוט אינם בולעים.
התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם בהגעלה, היה כלי חרס שהסיקו מבפנים אם מלאהו גחלים והסיקו עד שנתלבן מותר. קדירות שאין הסיקן מבפנים אעפ"י שהסיקן מבפנים אסור, חוששין שמא חס עליהן שמא ישברו ואין מסיקן יפה, ואם החזירן לכבשונות ונתלבנו מותרין, יש מי שכתב שאין עושין מעשה בדבר שמא יחוס עליהן ולא יסיקם יפה כי רוב כלי חרס הנמצאים עתה יפקעו אם יעמדו זמן רב בכבשונות. יש מן הגדולים שפסק קדירה של חרס שנאסרה מדברי סופרים כגון בשר עוף בחלב וכיוצא בזה מגעילה שלשה פעמים ודיו, והר' שלמה כתב אפשר לומר שלא התירו אלא באיסורין של דבריהם שאין להם עקר בתורה כתרומה וחלת חוצה לארץ וכן בשולי גוים, אבל שאר איסורין של דבריהם החמירו בהם כשל תורה וראוי לחוש שלא להקל בהם, ע"כ. לפי ענין ההלכה נראה שלא מיעטו מדבר זה אלא אסור תורה, שאמרו אין למדין ממנה לענין נבילה, מכל מקום ראוי לחוש למה שהורה זקן. יש מי שאמר כלי אבנים וכלי אדמה דינן ככלי חרש ואין להם הכשר, ויש מי שאמר דינן ככלי מתכות וצריכין הגעלה, והר' יצחק אבן גאות כתב שאינן צריכין כלום שהרי אמרו כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה, וכבר נהגו העולם להגעיל, וכן ראוי להורות, וכן נראה דעת הריא"ף. יש מי שפסק מי שבשל במקצת כלי צריך הגעלה או לבון בכל הכלי כדרך שאמרו בקדשים בשל במקצת כלי צריך מריקה ושטיפה בכל הכלי, ויש מי שאמר שאין צריך אלא באותו צד שנשתמש בו כדרך שאמרו בתרומה בשל במקצת כלי אין צריך מריקה ושטיפה בכל הכלי, יש מי שכתב שדעת הראשון עקר שבתרומה הקלו מפני שמותרת לכהנים, אעפ"י שיש לי לדון ולהקל שהרי לפי מה שאמרו חכמים נראה שבתרומה יש חומר שהיא בעוון מיתה ובמאה, ונבילה בלא תעשה ובששים, ומכל מקום טוב להחמיר. כלי שאין יכול להגעילו או ללבנו כלו כאחד מגעיל או מלבן מקצתו האחד, ואחר כן יעשה כן מקצתו האחר.
כיצד מגעילן נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה וממלא עליה מים עד שיצופו על הקטנה ומרתיחה יפה יפה, לר"ם. מלשונו שמענו שצריך להרתיח הכלי שרוצה להגעיל בתוך הכלי שמגעילין בו, ומנהגנו שמגעילין בתוך הכלי בעוד שהמים רותחין ומבעבעין, ומשהין אותו לשם כדי שיפלוט, יש מי שכתב קודם הגעלה צריך מריקה ושטיפה. כתב רבינו יעקב אין מגעילין אלא בקדירה שאינה בת יומה, ואין מגעילין אלא במי היתר, ויש מן הגדולים שכתב שאין מגעילין לכתחלה אלא כלים שאינם בני יומן, אבל כלים שהן בני יומן אין מגעילין אותם אלא אם כן יש במים שמגעילין בהם ששים כנגד כל הכלי שהוא מגעיל, ואם הגעיל בפחות מכן לא עלתה לו הגעלה, שעל ידי הגעלה מפליט מה שבלע ואחר כך חוזר ובולע וחוזר לאיסורו, וכן דעת הר' שלמה, וכתב ואם טעם אומן ובקי בטעמים את המים ואין טעם (באיסור) [האיסור] הנפלט נרגש בהם בידוע שהאיסור הנפלט מועט עד שנתבטל טעמו בתוך המים, ע"כ. [נ.ב. במצות צ"ח מלא תעשה מספר המ' גדול שיעור בן יומו זהו מעת לעת, אמנם השיב ר"ת בתשובה אחת כי פירשו כל רבותי דלינת לילה פוגמת, וכן מוכיח הלשון דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומה, ואינו אומר מעת לעת, אמנם מאחר שאין ידוע לנו מי גורם פגימת הטעם אם תחלת הלילה או סופו או כלו צריך שתעמוד כל הלילה בלא בישול ועל דא אנא סמיך, והמחמיר תבוא עליו ברכה, ויש לחוש מן החסרון עד כאן דבריו].
כיצד מגעילין יורה גדולה מקיף על שפתה בצק או טיט וממלאה מים עד שיצופו על שפתה ומרתיח.
<h2>דף עו:</h2>
הלוקח סכין מן הגוים מלבנה באש או משחיזה ברחים שלה, ואם היתה סכין יפה שאין בו פגימות די לו אם נעצה בקרקע קשה עשרה פעמים, ואוכל בה צונן, ואם היו בה פגימות או שהיתה יפה ורוצה לאכול בה חמין מלבנה או משחיזה כלה, לר"ם. יש מי שכתב לסכין של גוים די לו בהגעלה, וכן נראה מביאור הר"ש, ויש מי שכתב גדולה צריכה לבון אבל הקטנה די לה בהגעלה וזה נראה עקר, ויש מי שכתב לחתוך בה (צנון) [צונן] צריך השחזה ונעיצה עשרה פעמים בקרקע, ופסק הר"ם עקר.
